טלאי מפריקרד של בקר (Bovine Pericardial Patch - BPP) נמצא בשימוש עבור תיקון של עורק פמורלי, כתחליף לטלאי העשוי מווריד של המטופל עצמו (Autologous Vein Patch - AVP), אך יש מעט מחקרים בלבד העוסקים בהשוואה ביניהם. במחקר רטרוספקטיבי זה החוקרים ביקשו לזהות את ההבדל בעמידות לאורך זמן של BPP ו-AVP.
במחקר זה נכללו כלל המטופלים שעברו כריתת פנים עורק פמורלי אשר תוקנו בעזרת BPP בבית החולים האוניברסיטאי בהלסינקי בין התאריכים 1 לינואר 2014 ועד 31 לדצמבר 2017. לשם השווה, החוקרים אספו מספר זהה של מטופלים רצופים שעברו כריתת פנים עורק פמורלי עם תיקון AVP בין התאריכים 1 לינואר 2014 ועד 16 לאוקטובר 2016. תקופת המעקב הסתיימה בתאריך 31 לדצמבר 2020. משך המעקב הממוצע עמד על 19 חודשים (טווח של 0-74 חודשים) עבור קבוצת BPP ו-22 חודשים (טווח של 0-79 חודשים) בקבוצת AVP. התוצא העיקרי שנבדק היה פתיחות ראשונית. תוצאים שניוניים כללו היצרות חוזרת במוקד הנחת הטלאי כפי שזוהה בבדיקת דימות או סביב ניתוח, קרע בטלאי וזיהום עמוק בפצע הניתוח. ניתוח לפי ציוני נטייה בוצע לצורך תיקנון ההבדלים בין AVP ו-BPP.
תוצאות המחקר הדגימו כי שיעורי הפתיחות הראשונית בקבוצת AVP היו עדיפות על פני קבוצת BPP; כעבור שנה שיעורי הפתיחות עמדו על 96.5% לעומת 85% וכעבור 5 שנים הם עמדו על 83% לעומת 72.3% (p=0.04). בזוגות עם התאמת ציוני נטייה (n=92), לא נמצא הבדל בשיעורי הפתיחות הראשונית בין הקבוצות: 95.7% לעומת 95.7% כעבור שנה ו-92.5% לעומת 78.6% כעבור 5 שנים (p=0.861) ובשיעורים של היעדר היצרות חוזרת: 100% לעומת 100% כעבור שנה ו-89.1% לעומת 84% כעבור 5 שנים (p=0.057). זיהומים עמוקים בחתך הניתוחי אירעו בשיעורים גבוהים במקצת בקבוצת BPPי(8%) לעומת AVPי(4%), אך הבדלים אלו לא היו מובהקים סטטיסטית (p=0.144). לא אירע קרע באף טלאי בקבוצת BPP, לעומת זאת בקבוצת AVP חמישה טלאים נקרעו (3.5%; p=0.024).
מסקנת החוקרים הייתה כי BPP דומה ל-AVP לצורך תיקון לאחר כריתת פנים עורק פמורלי מבחינת שיעורי פתיחות, ואף ניתן להתייחס לטלאי מסוג BPP כאפשרות הבטוחה לביצוע התיקון, בשל שיעורים נמוכים של קרע בטלאי.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
